ענייני ראש השנה המלכת ה' ואימת הדין

י"ח אלול תשפ"ה | 11/09/2025 | 21:12

עיקר הכל לדאוג לצער השכינה

צריך בעיקר בתפילות של ראש השנה לדאוג ולהתחנן לפני השי"ת על צער השכינה, כי השכינה נמצאת בבית האסורים, עוונותינו גרמו שהיא לא בביתה, היא בגלות נודדת ממקום למקום, וכן צריך להתחנן על החיים הרוחניים שלו שיזכה ללמוד תורה, יזכה ליר"ש למדות טובות, כמו שמביא הרש"ש במוסר לראש השנה את דברי הזוהר (תיקוני זוהר תיקון ו דף כב ע"א) כי בני האדם בר"ה ויוהכ"פ "צווחין ככלבים הב הב, הב לן מזוני, הב לן בני, הב לן חיי, ולית מאן דאשגח לה לאפקא מבית אסורים דילה", השכינה צועקת ואין מי שמשגיח עליה להוציאה מבית האסורים. צריך לצעוק על גלות השכינה, וכשהשכינה תצא מהגלות יהיה טוב לכולם, כל הבעיות הפרטיות והכלליות יסתדרו, כי השכינה מקבלת שפע ומחלקת אותו לכל העולמות ולעם ישראל.

להמליך את הקב"ה שתשרה בנו השכינה

עיקר העבודה בר"ה, היא להמליך את הקב"ה עלינו. כי זה תיקון השכינה - המלכות, שעתה אנחנו בונים אותה מחדש ולכן עיקר התפילות צריכות להיות למען השכינה. וכמו שאומר הזוה"ק (תיקוני זוהר תיקון ו דף כב ע"א), "ווי לון לבני נשא דקודשא בריך הוא אסיר עמהון בגלותא ואתמר בה אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים ופורקנא דילה דאיהי תשובה וכו' ואיהי משגיח מן החלונות וכו' אם אית מאן דיתער בתיובתא לתברא בית אסורין דילהון, אלא כלהו צווחין בצלותין ביומא דכפורי ככלבים הב הב לנא מזונא וסליחו וכפרה וחיי וכו'" (אוי להם לבני אדם שהקב"ה אסור עמהם בגלות, ועל זה נאמר אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, והגאולה שלו היא התשובה, והוא משגיח מן החלונות, לראות אם יש מי שיתעורר לשוב בתשובה ולשבר בית האסורים שלה ולהקים אותה מהגלות, אלא כולם צווחים ככלבים - תן, תן מזונות סליחה כפרה חיים וכו').

וכמו שרמזו רבותינו בפסוק (שמות כא, כא) "אך אם יום או יומיים יעמוד לא יוקם כי כספו הוא". כלומר אם אדם בא להתפלל רק יום או יומיים, דהיינו ביום כפור, ובשני ימים של ראש השנה, "לא יוקם" לא יעמוד בדין לצאת זכאי, ולמה, "כי כספו הוא" שבא להתפלל רק על זה שיהיה לו כסף. וכן נרמז בפסוק (שמואל א כ, כז): "מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם". כלומר מפני מה לא בא המשיח, כי אנשים מבקשים רק על לחמם, ולא מבקשים שהקב"ה יוציא את השכינה מהגלות. (ע"פ מילין יקירין פרשת משפטים בשם ר' בונים מפרשיסחא זיע"א).

ולכן אנחנו מבקשים שיתגלו השמים וכל הז' רקיעים - וידע כל פעול כי אתה פעלתו כי זה תפקידנו ביום הזה.

וכל עיקר בקשת זכרנו לחיים היא, עבור התורה להמשיך חיים נצחיים לנשמה, ולא חלילה כסף וזהב.

ואמרו רבותינו (ר"ה ח:) מלך וציבור באים לדין מלך קודם, ויש בזה רמז שאף שיש לאדם צרכים פרטיים לבקש עליהם ביום ראש השנה, צריך לבקש על "המלכות" - על "השכינה", ואז ממילא יבוא השפע לעם ישראל. (סמיכת משה תוכחת מוסר לימים נוראים מהדו"ח עמ' קכו).

"ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל, יט). הכתוב מורה לנו לבחור בחיים, על דרך שאנחנו מתפללים זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים. דהיינו שאין כונתינו בבקשת החיים למעננו למלא בטננו ולקבל יותר ויותר מהעוה"ז, אלא כל כונתינו היא להשאר בחיים כדי לעבוד אותך כמאמר (ישעיה כו, ח) "לשמך ולזכרך תאות נפש", וזהו וכתבנו בספר חיים - למענך, ולא למעננו, כי (תהילים קטו, יז) "לא המתים יהללו יה", וזהו ובחרת בחיים, רק תבחר בחיים (דברים ל, כ) "לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו כי הוא חייך". (אהל יעקב סוף פרשת נצבים).

זכרנו לחיים - למענך אלוקים חיים

בעת אמירת זכרנו לחיים אנחנו מבקשים מהקב"ה שיתן לנו חיים בשביל שנוכל לעבוד אותו. יש משל ידוע שא"א בלי לפתוח בו את ענייני הימים הנוראים. היה בחור צעיר וחסון שהרוויח יפה לפרנסתו. והנה יום אחד הוא קיבל צו לבוא לשרת במילואים בצבא בתנאי סכנה. קם הצעיר וערך מכתב בקשה מנומק ומלא רגש מדוע הוא לא יכול לבוא. מכיוון שיש לו אמא ישישה וחולה שהוא בנה היחיד, ואין מי שיפרנסה ויסעד אותה בחולייה. והוא חייב להמשיך לעבוד כדי לפרנס אותה. המפקד התרשם מאוד מהמכתב ונתן לו פטור. אבל הוא החליט ללכת לבדוק בעיניו את הדברים. הוא בירר על מקום המגורים של האמא, והנה הוא בא לשם בוקר אחד, דופק בדלת, הדלת נפתחת הוא רואה לפניו בית מוזנח ועלוב, עניות שזועקת מכל כותלי הבית, ואשה רזה ומצומקת, הוא שואל אותה ממה היא מתפרנסת, והיא עונה מקיבוץ נדבות. אין לך ילדים? הוא שואל אותה, והיא עונה, יש לי בן יחיד שאני לא מאחלת לאף אחד כזה בן אכזרי. דבר ראשון הוא זרק אותי מביתו ולא מרשה לי לדרוך על סף דלתו, הוא מעולם לא בא לבקרני, ואני מקבצת נדבות בשביל לחיות את שארית שנותי, איפה הכרת הטוב על מה שגידלתי אותו כל השנים?! מה אנחנו מבקשים זכרנו לחיים תן לנו חיים - למענך כדי שנוכל לעבוד אותך. אז לפחות נרצה לעבוד את ה', נעשה מאמצים, ולא חלילה כאותו בחור. שנשתמש עם החיים שלנו רק למעננו ולא למען העבירות שלנו ר"ל, כי ע"ז העונש הוא גדול פי כמה. (ע"פ עטרת חכמים טאקסין דרוב כ"ב לעשי"ת עה ע"ב).

ראש השנה יום הדין הגדול והנורא והקב"ה מביא למשפט על כל נעלם

היום הר"ת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם, כלומר ביום ר"ה הוא לידת העולם "הרת" פי' לידת כמש"כ (איוב ג, ג) "והלילה אמר הורה גבר" שביום זה נברא אדם הראשון והאדם נקרא עולם קטן. וכן ביום זה נתקן הפרצוף העליון הנקרא ז"א, כי ביום כ"ה באלול נברא העולם והוא יום אחד לבריאת העולם - יום ראשון בימי השבוע, עד שביום ששי נברא אדם הראשון, והוא ג"כ נקרא עולם קטן, ואדה"ר בו ביום עשה מצות ומעשים טובים ותיקן הרבה בעולמות העליונים, בו ביום חטא, בו ביום עמד בדין, ופסק דינו היה ביום הכיפורים חותם ראשון, וחותם שני ביום הושענא רבא. ואמר לו הקב"ה אתה סימן לבניך כשם שעמדת בדין ביום זה וסוף דבר קבלתי אותך בתשובה, כך אני דן את בניך מידי שנה ביום זה על מעשיהם של כל השנה כולה. אם הם חוזרים בתשובה אני מקבל את תשובתם, ואז הקריב אדה"ר קרבן לפני הקב"ה, להודות על שקבל אותו בתשובה, זה שכתוב בפסוק (תהלים סט, לב) "משור פר מקרִן מפריס", כמבואר בגמרא (עי' ע"ז ח.).

לפיכך נקבע יום ר"ה - ר"ח תשרי ליום הדין הגדול והנורא.

ולפי הסוד (עי' שער הכונות דרושי ר"ה סוף דרוש ו) פי' "הרת עולם" הוא ענין התקבצות כל הדינים והגבורות הקשות ביום זה לדון את העולם, כי המלך הקדוש יושב על כסא דין, וכל הספרים נפתחים לפניו, וכל צבא השמים נצבים עליו מימינו ומשמאלו, ומביאים לפני הקב"ה מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר, מחשבות אדם ותחבולותיו, הללו מלמדים זכות, והללו מלמדים חובה.

וגם כל העולם כולו עליונים למעלה ותחתונים למטה זעים וחלים ומתפחדים וכל השרפים והחיות רצוא ושוב אלה מפה ואלה מפה, (תהילים קג, כ) "לשמוע בקול דברו" (דברים לב, לו) "כי ידין ה' את עמו". ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב איזו לחיים איזו לרעב איזו לשבע.

ואם כן מה יעשה אדם שהיצר הרע שולט עליו, ומכף רגל ועד ראש אין בו מתום בלי עון פצע וחבורה, וסובבים אותו מלאכי חבלה הס"מ וגונדא דיליה שעומדים להשטין עליו ולהעמידו בדין על כל זה, "למי ינוס לעזרה ומה יעשה כי יפקוד אל" כי כאשר מתעוררים עתה הקליפות והס"א שהם מקטרגים על כל בני האדם, השכינה בצער גדול כי הם באים בגבול הקדושה ומכסים בענן את האור הגדול של השכינה הקדושה, כמש"כ (תהילים פא, ד): "בכסה ליום חגנו", שלא תאיר לעולם התחתון, וכל מה שיושפע לה רוצים ליקח, והשכינה כביכול טועמת ממרירות הדין, ה' יצילנו, וכל העולמות תלויים אז, כי על כן צריך תקון גדול להסיר הקליפות שהם העננים שעליהם רמז הנביא ירמיה (איכה ג, מד) "סכות בענן לך מעבור תפלה" והדין מתגבר והולך עד שהכרוז הולך בכל הרקיעים לתקן כסא דין לדון את העולם.

אין לנו פה להשיב

כתב הגאון רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל המדבר עם המלך, יחיל וירעד מאימתו, כל שכן, אם צריך הוא לבקש ממנו בקשה.

ומכל שכן, אם הוא חוטא, והמלך יודע זאת.

ומכל שכן, אם גנב מאוצרות המלך.

ומכל שכן, אם המלך מינהו על אוצרותיו, ומעל באמונו וגנב.

ובן בנו של קל וחומר, אם בגד ומסר האוצרות שגנב לשונאי המלך.

ומה עוד, אם על ידי כך הגביר את כח השונאים. (ע"פ מכתב מאליהו ח"ד עמ' 91).

רק לחשוב על כך - הרי אין לנו פה להשיב, ולא מצח להרים ראש. רעדה תאחוז אותנו - והיא שתעמוד לזכותנו, שכבר השריש הגאון רבי ישראל מסלאנט זצ"ל כי חרדת הדין היא העצה לזכות בו.

אלוקי בושתי ונכלמתי להרים פני אליך

מספרים על קדוש ישראל רבי חיים מוולאזין זיע"א, בעל 'נפש החיים', שכשהיה מגיע ביום הראשון של סליחות לקטע שאומרים לפי מנהג ליטא "עזרא הסופר אמר לפניך אלוקי בושתי ונכלמתי להרים פני אליך אלוקי", היה רבי חיים מתעלף ונופל תחתיו. היו צריכים להעיר אותו ולהשיב אליו את רוחו.

שאלו אותו, למה הרב ככה מתעלף. מה כל כך מיוחד במילים הללו? אמר רבינו ה'נפש החיים': "אם עזרא הסופר שהיה כל כולו קודש קדשים, הוא היה כל כולו אש להבת שלהבת של עבודת ה' ויראת שמים טהורה, באופן שאנחנו בכלל לא מסוגלים להבין בשכלנו הדל, והוא, האיש הקדוש והטהור הזה אמר 'בושתי להרים פני אליך...', אז אני, אדם פשוט שנמצא באלף אלפי דרגות מתחת לדרגתו של עזרא הסופר, איך אני יכול להרים את פני אל בורא כל עולמים?

איך??? הבושה הנוראה הזאת גורמת לי להתעלף"... (ע"פ אור יהל ח"א עמ' קצא).

אם רק נתבונן קצת בגדלות הבורא ובשפלות האדם, ובפער הנורא והאיום שיש בין שני הקצוות הללו, כל הגישה שלנו לראש השנה, ולתפילות באופן כללי, תשתנה מן הקצה אל הקצה.

שלא יסיח דעתו מהמלך

כשנפוליון שלט בצרפת, הוא ייסד את הקיסרות הצרפתית. מצד אחד מספרים עליו שהיה מאוד עממי, וירד אל העם בהזדמנויות רבות, ומצד שני הוא גם הנחיל לדורות מושגים במלכות, מה היא מלוכה.

בתקופת שלטונו הרם והנישא, החליט נפוליאון לצאת למסע ברחבי ממלכתו, כדי לפגוש את האזרחים לשמוע מה יש להם לומר ולהתרשם, איך מתנהלת הממלכה ומה צריך לשפר.

כדרכם של מלכים, לוח הזמנים נקבע זמן רב מראש, וכל עיר ועיר שבה אמור היה המלך לבקר, נדרשה להכין לשכה מלכותית שבה ישב נפוליאון, ויקבל את האזרחים ופשוטי העם שיבואו לבקש בקשות ולחלות את פניו.

באחת הערים הכינו לו לשכה מרווחת, מושל העיר בכבודו ובעצמו הגיע לפקח על העבודות, קנו שולחן עץ מחוטב באופן פלאי, כסא מלכותי נוח במיוחד ומעוטר בעיטורי זהב, נברשות קריסטל יוקרתיות הובאו במיוחד ונתלו מתקרת החדר, החלונות הוחלפו בחדשים עם מסגרות מחוטבות ושמשות נוצצות. הכל היה מוכן. במקביל ביקש מושל העיר שיכינו וילון מאוד מאוד יפה, שייתלה על הקיר האחורי, כך ישב נפוליאון כשכולו אומר כבוד והדר על כס המלכות, לפניו שולחן יוקרתי, מעליו נברשת נוצצת ומפוארת, ומאחוריו יהיה פרוש על הקיר כולו, מהתקרה ועד הרצפה, מצד לצד, וילון יוקרתי.

הכינו וילון ממשי צחור, מעוטר ברקמה עדינה ומשובץ באבני חן. ממש פאר היצירה. לא היה וילון יפה כזה ככל רחבי צרפת. שמרו את הוילון בתוך חדר מיוחד שהיה נעול על מנעול ובריח, ורק פעם ביום נכנסו לשם עובדים ובזהירות רבה ניערו קצת את הווילון, שייכנס אוויר חדש ורענן בין כפליו, כדי שהווילון היקר לא יתעפש חלילה, בזמן שהם ממתינים לבואו של נפוליאון.

והנה התקרב היום המיועד. מחר עומד נפוליאון להגיע. מטעמו של ארמון המלוכה נשלח השר הממונה על הטקסים, שבא לבדוק בעצמו אם הכל מוכן כיאה וכיאות לקראת ביקורו של נפוליאון בונפרטה, המצביא הגדול ומייסד הקיסרות הצרפתית.

לכבודו של שר הטקסים עשו את החזרות הגנרליות. התזמורת העירונית פצחה בניגון ההמנון, פרשים רכובים על סוסים לבנים צעדו לשני צדיו של המשטח שעליו ייפרש מחר השטיח האדום, כל הטקס התנהל למופת ושר הטקסים היה מאוד מאוד מרוצה.

זמן קצר לפני בואו של שר הטקסים, הורה מושל העיר להוציא את הווילון היוקרתי ולתלות אותו בלשכה המלכותית של נפוליאון כדי ששר הטקסים יוכל כבר עכשיו להתרשם מיופיו הנדיר של הווילון המיוחד.

והנה, נכנס שר הטקסים אל הלשכה, הוא בוחן בעין דקדקנית את השולחן, את הכסא, בודק אם הוא מספיק נוח, אם הוא לא מדי רחב או מדי גבוה, ו... סוקר את הווילון הנהדר הפרוש מאחוריו...

פניו של שר הטקסים מתעקמות בחוסר שביעות רצון. "הורידו את הווילון הזה", הוא פוקד על העובדים במקום. "שימו במקומו וילון אחר, וילון לבן יפה ומכובד, אבל לא את וילון המשי הרקום הזה...". דממה השתררה במקום. העובדים חשבו ששר הטקסים חמד לו לצון, והחליט לעשות מהם צחוק. מושל העיר הסמיק והחוויר חליפות.

אבל שר הטקסים עומד על שלו, ומורה בשנית, בקול מאוד קשוח ובלתי מתפשר: "הורידו את הווילון הזה ושימו מיד וילון אחר במקומו!".

מושל העיר לא הצליח לעצור ברוחו: "כבוד השר", הוא שאל בקול רועד, "למה? למה להסיר??? הווילון הזה כל כך יקר! כל כך יפה! איזה פסול מצאת בווילון הזה, שבכל הארץ אין יפה ממנו???".

שר הטקסים לא השיב לו מיד: "קודם תחליפו את הווילון כמו שציוויתי, ולאחר מכן אני אסביר לך...".

הווילון הוחלף אחר כבוד, ורק לאחר מכן הסביר שר הטקסים למושל העיר.

"כשהמלך מקבל קהל, הוא צריך להיות הדבר הכי מעניין והכי חשוב בחדר. מי שעומד מולו ומשוחח איתו, חייב להיות מרוכז אך ורק במלך".

"כשאתה שם כזה וילון מיוחד במינו מאחורי המלך, אני חושש שאולי חלק מהאזרחים לא יצליחו להתגבר על הסקרנות שלהם, והרצון לראות את הווילון יהיה גדול כל כך, עד שהם עלולים להסיח דעת מהעובדה שהמלך יושב מולם ומאזין להם... פגיעה כזאת בכבודו של המלך, היא דבר חמור מאוד. לכן אנחנו משתדלים מאוד שהלשכה המלכותית תהיה מפוארת ומכובדת ככל האפשר, אבל צריכים לזכור את העיקר, העיקר זה כבודו של המלך, וכשכזה וילון מיוחד תלוי מאחוריו, הדבר עלול לפגוע בכבודו".

כשאנחנו אומרים בראש השנה: "ותמלוך אתה הוא ה' אלוקינו לבדך", למה אנחנו מתכוונים? מה זה אומר "ותמלוך"? מה זה אומר "לבדך"?!

זה אומר שכשאנחנו אומרים 'מלכויות' אנחנו צריכים לחשוב אך ורק על דבר אחד! על מלכותו של הקב"ה, על כבוד שמים. לא על בנקים ולא מפעלים, לא על עמותות ולא על בניינים, לא על ההרחבה של הדירה ולא על השידוך של הילדה, לא הבריאות ולא הפרנסה. מלכות! לבדך! רק על הקב"ה!

יום הדין – מי יחיה ומי...

הרב אלימלך בידרמן סיפר כי בימיו של המשגיח דישיבת מיר הגאון רבי ירוחם הלוי ליבוביץ זצ"ל אירעה תאונה קשה ברכבת, ועשרות נוסעים שהיו בתוך הקרונות נספו ונהרגו רח"ל, ואמר אז רבי ירוחם, שמלך בשר ודם הדן את אלו שחטאו לפניו, הרי הוא נותן אותם בבית האסורים כדי שלא יברחו מפניו, ואז יוכלו לשפוט אותם ולקיים בהם את גזר הדין, אבל הקב"ה אינו כן, אלא בראש השנה הרי הוא כותב את הרשעים בדין בספרי המתים, וכל אחד ממשיך להסתובב בביתו חופשי, וביום המיועד לפורענות מזדמנים כולם לפונדק אחד ולנסוע ברכבת, וכך מגיעים כולם אל מותם על ידי תאונה מחרידה.

חכמי המוסר המחישו ענין זה במשל אחר, לצייד דגים שהניח בלילה רשת גדולה עם מזון שיתפתו הדגים להיכנס לתוך המצודה שממנה לא יוכלו לצאת, ויהי בבוקר משך הדייג את הרשת עם כל הדגים אשר היו בתוכו, באותה שעה בכו הדגים שניצודו ואמרו "אוי לנו שלא השכלנו לברוח מיד אחר האכילה...". אולם האמת שאין בדבריהם ממש, כי כבר בתחילת הלילה היו ניצודים ועומדים, רק הם לא הבחינו בכך, וכבר בשעה שנהנו מן הסעודה לא היו יכולים לברוח, ורק עכשיו הבחינו מה נעשה להם בתחילת הלילה כאשר התפתו לאכול מן המטעמים השונים. ולכך ממש דומים כל יצורי עולמים בראש השנה, שהרי פסק הדין נכתב ונקבע כבר בתחילת השנה, ובעיני בשר אינו רואה את התוצאה כי אם באמצע השנה, ואז הוא מתאונן שכדי להינצל מצרה פלונית היה עליו לעשות כך וכך, אך האמת שדברי הבל הם, כי היה עליו להתפלל בתחילת השנה לבטל את הגזירה, ואלמלי היה מפציר ומרבה בתפילות ותחנונים היה משנה את הפסק לטובה, על כן יתעשת כל איש לנצל את הזמן במלואו, ואז יזכה לשנה טובה ומתוקה? (באר החיים ירח האיתנים עמ' ע בהערה).

אימת הדין בימי ראש השנה אצל החפץ חיים

בספר "דרכיו נימוקיו ושיחותיו של החפץ חיים" מובא בשם רבי מרדכי דוב שראה פעם את החפץ חיים נכנס בימים הנוראים לעליית בית כנסת כדי להתבודד. עמד רבי מרדכי דוב מאחורי הדלת ושמע כיצד החפץ חיים מצייר לעצמו שנכנס לדין בפני בית דין של מעלה, ועומד לפניהם והכרוז מכריז שיבואו כל זכויותיו לפניהם.

וצייר כיצד הגיעו מחנות של מלאכי קודש שנבראו מהתורה שלמד עד כה, ומן המצוות ששמר בכל ימי חייו, וכן מהזכויות שזכה בהתפשט חיבוריו בתוך כלל ישראל ועל ידי כך זיכה את הרבים. כה רבות היו הזכויות עד שבעצמו התפלא על רוב מספרם.

אחר כך צייר שמכריזים וקוראים לכל חובותיו שיבואו להעיד עליו. גם מהם באו מחנות רבים, מהם כאלה שהעידו על חסרון בעשיית המצוה, האהבה והדביקות ועוד כהנה רבים. עד שהכריע הבית דין שהוא בכלל בינוני. ואז חשב לעצמו שנכנס תחת הגדר של רב חסד מטה כלפי חסד. אך מיד שמע שהשכינה שואלת מה הוא כעת, חי או נפטר, וענו לה חי הוא. ותיכף נשמע קול: "עשה תשובה על עוונותיך מאחר שאתה עדיין בחיים!" והתחיל החפץ חיים להתייפח בבכי גדול. (מורשת אבות ח"ה עמ' 188).

סופו של האדם לעפר

לאחר שאכל אדם מעץ הדעת, אמר לו הקב"ה: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יט).

כידוע, נקצבו לאדם הראשון אלף שנות חיים בעולם הזה. מתוכם נתן שבעים שנה לדוד המלך, נותרו לו תשע מאות ושלשים. (זוה"ק פרשת לך לך ח"א דף צא ע"ב).

חטא האכילה מעץ הדעת היה בשעותיו הראשונות של האדם, וכמו שאמרו במדרש (ויקרא רבה פרשת אמור כט, א): "בשביעית נפח בו נשמה, בשמינית הכניסו לגן. בתשיעית נצטוה, בעשירית עבר. באחת עשר נדון".

אם כן, אמר ה'חפץ חיים' (עה"ת בראשית ד"ה כי עפר אתה) אדם הראשון עומד בפתח חייו הארוכים, וכבר מעכשיו הוא חי בידיעה הזו כי שעון חייו הולך ואוזל.

וכך כל אדם, הרי מהרגע שנולד ידוע כי סופו למות. אם יחיה אדם עם ידיעה זו, יפנים וירגיש את משמעותה, יש לו סיכוי שיצליח במסעו בעולם המעשה. אבל, אם בדמיונו רשומות בחשבונו בבנק החיים שלא ימות לעולם, קרוב לודאי כי יכשל בתפקידו.

בחוץ לארץ, היו בבתי הכנסיות 'חבורות'. חברת משניות, חברת תהלים, חברת עין יעקב, וכדומה, וכל יהודי אשר בא לעירה מצא את מקומו בחבורה שמתאימה לו ולמעמדו.

רק ל'חבורה' אחת לא מצטרפים האנשים, הלא היא 'חברת בני תמותה'.

כל אדם במשך חייו חושב כי אינו שייך לאותה חבורה. נדמה לו כי המתים בלבד הם חברי הקבוצה הזו.

אכן, סוף אדם למיתה. וככל שיחיה האדם בזיכרון יום המוות, יהיו ימי חייו מנוצלים ואיכותיים יותר.

לפי זה נבין פסוק מהנביא: "ויקרבו ימי דוד למות, ויצו את שלמה בנו לאמר: אנכי הלך בדרך כל הארץ, וחזקת והיית לאיש. ושמרת את משמרת ה' אלקיך ללכת בדרכיו לשמר חקתיו מצותיו ומשפטיו ומצתיו ככתוב בתורת משה למען תשכיל את כל אשר תעשה ואת כל אשר תפנה שם" (מלכים א ב, א־ג).

ולכאורה היה לו לומר: "ויאמר לשלמה בנו: אנכי הלך בדרך כל הארץ. ויצו אתו לאמר וחזקת וכו"'.

אמנם לדברינו, אין זו פתיחה בלבד, יש לה משמעות גם לעצם הצואה. ויצו את שלמה בנו - ללמדו ארחות חיים, לאמר - דבר זה יהא שגור על פיך, אנכי הלך בדרך כל הארץ - כל רגע ורגע אתה מתקדם אל סוף חיי המעשה. כשתחיה בדרך זו ־ 'וחזקת והיית לאיש'. (פרי חיים זלאטשוב פרקי אבות פ"ג יט ע"ב).

כל הימים ניזונים ושואבים מראש השנה שפע

ראש השנה איננו רק תחילת השנה, אלא הוא הראש במלוא מובן המילה, כי אין בשנה כולה אלא מה שנגזר בראשה ביום הדין, בו הבריות יפקדו להזכירם לחיים ולמות, לאושר או לאסון, לרווחה או לצרה, לפרנסה או למחסור. ראש השנה, הוא היום הקובע, המכריע, שכל הימים האחרים ניזונים ממנו, שואבים ממנו שִפעם, ומי שיצליח לזכות במאור פני הבורא יתברך, בחסדו הרב ורוחב ידו, מאושר יהיה לשנה הבאה כולה, ולשנים רבות ומאושרות.

תשר"י אותיות תשר"ק בחי' דין גבורה

הנה ר"ח תשרי שהוא ראש השנה הוא יום הדין הגדול והנורא וכידוע שסדר האותיות ב-אבג"ד שהוא אור ישר - בחי' חסד. ובסדר האותיות תשר"ק – בבחינת אור חוזר, מהסוף להתחלה, והוא בחי' גבורה, ותשר"י אותיות תשר"ק, ולכן הוא בחי' דין גבורה.

וראה כי חודש ניסן צירוף הוי"ה שבו הוא יהו"ה ב"ה, וריבועו כזה - י' י"ה יה"ו יהו"ה גי' ע"ב, מס' חסד. ואילו חודש תשרי צירופו והי"ה היוצא מס"ת "ויראו אותה שרי פרעה" (בראשית יב, טו), וריבועו כזה: ו, וה, והי, והיה, גי' די"ן. והכל מרומז. כי בחודש ניסן שהנהיג הקב"ה את העולם בחסד כיון שבו מתגלה החסד הגדול בעולם שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים, לכך נאמר בו - "דודי לי ואני לו" (שיה"ש ב, טז), כי בניסן ריחם עלינו הקב"ה וגאל אותנו בלי התעוררות מצדנו, אלא בהנהגה של חסד עליון, ולכן נאמר קודם "דודי לי" ורק אח"כ ו"אני לו", מה שאין כן בחודש תשרי שהקב"ה יושב על כסא דין ודן את העולם כולו, עליונים ותחתונים חיים ומתים, כולם עוברים לפניו אחד אחד, לכן צריך קודם את ההתעוררות שלנו לחזור בתשובה בבחי' "אני לדודי" (שם ו, ג), ורק אח"כ נזכה ל-"ודודי לי". וז"ש "בראשי"ת ברא אלהים" בראשי"ת בא תשר"י ברא אלהים-מידת הדין.

וכידוע שחודש זה נקרא ג"כ "ירח האיתנים" כי בו נולדו אבות העולם ובתשרי נפטרו (ר"ה י:) והאבות הם בחסד גבורה תפארת, שהם בחינת דין ורחמים, כי בחודש זה עומדת זכותם לבניהם למתק את הדינים מעליהם.

הקב"ה שיתף מידת הרחמים בחודש תשרי לרכך את הדין

כתב ה"אור החיים" הקדוש זי"ע (בראשית א, א אות יא): דע כי אמרו ז"ל (סוף הקדמת תיקוני זוהר דף טז ע"א), כי האותיות כשהם בדרך ישר על זה הדרך: אל"ף, בי"ת, גימ"ל וכו' הם רומזים למדת רחמים, וכשהם למפרע על זה הדרך: תי"ו, שי"ן, רי"ש וכו' הם מורים על מידת הדין. וזה לך האות והראיה: כי חודש "תשרי" שהאותיות בו הם למפרע, תי"ו שי"ן רי"ש, הוא זמן הדין הגדול, אלא שהקב"ה מצד רחמיו שיתף אות אחת משם הרחמים, והיא "יו"ד", לרחם ולרכך את הדין.

מה לא עושים בשביל הבריאות

מו"ר ראש הישיבה הרה"ג יהודה צדקה זצוק"ל היה אומר כי בעת הצורך, אדם נוסע בשביל בריאותו גם לאמריקה, והכל בכדי להיות בריא, ואפי' אם הוא יודע שיועיל רק לזמן קצר, בכל זאת עושה מאמצים להיות בריא.

ק"ו באותה מידה צריך האדם לעשות למען בריאות נשמתו. ולכן מה התועלת בסליחות שאנחנו אומרים בימים אלו, אם איננו בודקים את עצמנו האם חל שיפור במעשינו וכדומה, הלא אם אדם הולך לרופא ורואה שאין שינוי, הרי הוא חוזר ליקח תרופה אחרת וכו' גם אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו אם חל בנו שינוי ואם לאו צריך עוד להתחזק. (קול יהודה חודש אלול עמ' נו).

הנשמה לא עובדת – נקרא מת

הגמרא (ר"ה טז:) אומרת שביום ראש השנה שלשה ספרים נפתחים, צדיקים - נכתבים ונחתמים מיד לחיים טובים, רשעים - נכתבים ונחתמים למיתה, ובנונים - תלויים ועומדים עד יוה"כ.

רשעים נחתמים למיתה! והרי אנחנו רואים אותם חיים וקיימים? אלא ידוע שע"י החטאים פוגמים בנפש, וע"י העוונות פוגמים ברוח, וע"י הפשעים בנשמה. והרשע אפי' שיעשה תשובה וכו' יתקן רק הנפש שלו, ולכן רק הנפש חיה אבל הרוח והנשמה שהם העיקר אינם פועלים אצלו, ולכן נחשב כמת בבחי' רשעים בחייהם קרואים מתים (ברכות יח:).

כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו

הסביר הרה"ק רבי יששכר דב מבעלזא זי"ע על מה שאנו אומרים מידי יום בתפילתנו לאחר פרשת העקידה: "רבונו של עולם, כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו ויגולו רחמיך על מדותיך וכו'". ודקדק, מה שייך לבקש "כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו", וכי אפשר לדמות מדת רחמנותו של הבורא כל עולמים למדותיו של בשר ודם? אלא הביאור בזה: דהנה מצינו בגמרא (סנהדרין פט:) ובמדרש (בראשית רבה פרשת וירא פרשה נו, אות ד, תנחומא ורשא וירא כב) שבשעה שהלך אברהם אבינו אל העקידה עמד השטן לנגדו בכל מני נסיונות ותחבולות, בכדי למנעו מלקיים מצות בוראו לעקוד את יצחק בנו, כיון שראה שאינו שומע לו, אמר לו: אני רוצה לגלות לך שגונב לי הדבר וכך שמעתי מאחורי הפרגוד: "השה לעולה ואין יצחק לעולה"! כלומר, כי מה שהקב"ה אמר לך "והעלהו שם לעולה" לא היתה הכוונה לשחטו אלא רק להעלותו על המזבח, ולבסוף ישחטו את השה. ועל כך השיב אברהם אבינו, שגם אם האמת כדברך, איני מקבלה ממך, שכך עונשו של בדאי (רמאי) שאפילו כשאומר אמת אין שומעין לו.

וזוהי א"כ הכוונה בתפילתינו: "רבונו של עולם, כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם", והיינו שלא רצה לשמוע בקול השטן, אף שאמר דברים הנראים אמת, מאחר שבאו מפי השטן, "כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו", וכאשר יקטרג השטן על בני ישראל בטענות שיש בהם ממש, אל תשמע דבריו כלל, שכך עונשו של בדאי, שאפילו אומר אמת אין שומעין לו. (מקור ברוך הגר עמ' לב).

אל תשלח ידך אל הנער

תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק (ראש השנה טז.). שאל הרה"ק רבי הירש מווידיסלאב זי"ע אביו של הרה"ק מפשיסחא זי"ע - לכאורה, בשביל להזכיר את העקידה, הרי היה יותר מתאים לקחת סכין, הרי זה זכר הרבה יותר חזק מן השופר?... אבל באמת יותר ממה שאנו מתכוונים להזכיר את מעשה העקידה עצמו, שאברהם הסכים להקריב את בנו ויצחק היה מוכן להיות לקרבן, אנו מכוונים בעיקר להזכיר, שהקב"ה אינו רוצה בקרבנות אדם ואת קרבנו של יצחק החליף לקרבן של איל. ולפיכך, בשעה שאנו נעמדים בראש השנה להתפלל אל השם יתברך, שלא יעניש אותנו חלילה, על חטאינו, אנו מרמזים על השופר של איל, שגם בנו ינהג כפי שנהג ביצחק אבינו – "כי לא יחפוץ במות המת" (יחזקאל יח, לב). (עשרה למאה דרוש ז).

בתיבת אַיֶּכָּה רמוז ד' ימי הדין

נודע כי מזל תשרי "מאזניים", ששוקלים את המעשים של האדם, אם לטובה אם לרעה ח"ו, עשה מצוה אחת הכריע את המאזניים לכף זכות, וע"כ אדם צריך להיות בחדש הזה בתשובה תמידית להשתדל להוסיף כמה שיותר מצות כדי שיכריעו לו את הכף לטובה.

הקב"ה אמר לאדם הראשון בתחילת דינו "איכה" (בראשית ג, ט), תראה באיזו מעלה היית קודם החטא שהארת את כל העולם כולו מאורך, והמלאכים היו משמשים אותך, ואחר החטא להיכן ירדת, "איכה" פי' איך וכמה הפסדת את עצמך ואת כל העולם כולו.

ורבותינו דרשו "איכ"ה" א' של איכה הוא רמז שיום אחד בתשרי הוא תחילת דינו של אדם, זה א' דאיכה, ואחריו בעשור לחודש יום הכיפורים הוא גמר דינו והיינו י', ואח"כ כ' לחודש הוא חותם השני של יום הדין הוא הושענא רבא, וזה נעשה בשעה החמישית דיום זה והיינו ה' "דאיכה". (ע"פ מדרש תלפיות אות ד ענף דין קנג ע"א).

הכנעה וביטול להי"ת

הנה העיקר ביום ר"ה הוא הכנעה וביטול בתוך כלל ישראל, כמו השונמית שאמרה לאלישע (מלכים ב ד, יג) "בתוך עמי אנכי יושבת". וזה הוא כבני מרון כבני אמרנא (ר"ה יח.), כי הצאן הם ענוין, משא"כ השור. וכ"כ במדרש רבה (פרשת בשלח פרשה כג, יג) גאה שבבהמות שור, שמתגאה בקרן ונוגח בו וממית וכו', אבל מי שיש לו קרן והוא עניו כמו האיל, זו תפארתו.

עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה

חז"ל דרשו (עי' ר"ה ח. ובעל הטורים דברים יא, יב) "מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא, יב) מרשית - אותיות מתשרי, שכבר בר"ה דנים מה יהיה בסוף השנה, הן ברוחניות והן בגשמיות, ואפשר שלזה יש ב' ימים אחד לבקש על רוחניות והשני על גשמיות (עי' שער הכונות דרושי ר"ה דרוש ג).

ר"ה הוא יום פקידת עקרות

ידוע שיום ר"ה הוא יום פקידת עקרות, שבו נפקדו שרה, רחל, וחנה, וזה ר"ת שופר פקידת שרה רחל וחנה ואותיות שקודם השופר הם אותיות עקרה. (אמרי נעם הורוויץ מועדים ח"א עמ' קצט).

התפילות של ר"ה מעלים כל התפילות של כל השנה

בזוהר הקדוש (עי' פרשת בהעלותך ח"ג דף קמט ע"ב) קורא את יום ראש השנה "יומא דצלותא", ראש השנה הוא יום של תפילה, כי הקב"ה שומע לכל התפילות, ואפילו של הפחותים שבפחותים.

וזה הרמז - ספרי חיים וספרי מתים לפניך נפתחים, דהיינו אפילו התפילות המתות יכולות לחיות בראש השנה, כי כל התפילות מתעלות.

גם תפילות של אנשים שהם כמו מתים, גם תפילות של אנשים שבקושי מוציאים מלה מהפה, ראש השנה מעלה את הכל. רק שהאדם ירצה באמת לעבוד את השם.

וכן כתוב בחת"ס (דרשות לשבת שובה כד ע"א) בשם הקדמונים שכל התפילות של כל השנה שנפסלו מחמת שלא כיון טוב תלויים ועומדים עד עשי"ת, ואם בעשי"ת האדם מתחזק בתפילה, אזי הוא זוכה שכל תפילה מכפרת על אותה התפילה באותו היום של כל השנה. כגון שחרית של יום ראשון מכפר על השחריתים של ימי ראשון של השנה. לכן היצר מתאמץ להכשיל, אבל הידיעה שיכול להשיג שתפילה אחת שלו מצילה מאות תפילות עושה את זה שווה להתאמץ.

כח התפילה בראש השנה

חז"ל לימדו יסוד עצום ונורא: ישנו זמן אחד בשנה שבו כן שייך להתפלל על הכל - וזהו יום ראש השנה, שבו כל הבריאה מתחדשת הכל נברא מחדש וממילא בזמן כזה יכול הבורא ב"ה לשנות את הטבעים! כמה כח נותן לנו ענין זה של פקידת שרה וחנה, שאפילו שהרופאים אמרו נואש, הם לא נותנים שום סיכוי לישועה ע"פ דרכי הטבע, אבל הקב"ה שמחדש את הבריאה מידי שנה בשנה בראש השנה, הוא כל יכול ויש בכוחו להמשיך ישועה מעל דרך הטבע ולברוא את הגוף מחדש עם בית ולד! ואכן, בדורנו שמענו כמה סיפורי מופת כאלו על נשים עקרות שנפקדו ביום הזה, אפילו שלא היה להן שום סיכוי על פי דרך הטבע.

כח התפילה בימים נוראים

כתב רבינו בחיי בפרשת עקב (דברים יא, יג) על גודל מעלת התפילה וז"ל:

דרשו רבותינו ז"ל: (תענית ב.) איזוהי עבודה שבלב, הוי אומר זו תפילה, וצריך אתה לדעת כי כח התפילה גדול אפילו לשנות הטבע ולהנצל מן הסכנה ולבטל הנגזר. לשנות הטבע, מיצחק, שנאמר: (בראשית כה, כא) "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו", ודרשו רז"ל: (שיה"ר רבה פרשה ב יד, ח) מפני מה נתעקרו האמהות, מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. בארו לנו בכאן כי לא בא העקרות לאמהות אלא מפני התפילה, וכשהתפללו בזה נשתנה בהן הטבע.

וכן מועילה התפילה להנצל מן הסכנה, ממה שכתוב: (תהלים קז, כג) "יורדי הים באניות" וגו', "ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו, יעלו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג, ויצעקו אל ה' בצר להם", וכתיב בתריה: "יקם סערה לדממה ויחשו גליהם", ומכאן שהתפלה מגינה על הסכנה.

וכן מועילה התפילה לבטל הנגזר, מחזקיה שהוסיף לו הקדוש ברוך הוא חמש עשרה שנה בכח התפלה, שנאמר: (ישעיה לח, ה) "שמעתי את תפלתך ראיתי את דמעתך הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה", ומלת "יוסיף" לאות שהיה זמנו קצוב ונגזר והועילה לו תפלתו לבטל הנגזר. ואפילו מה שגזר עליו הש"י אפשר לו להתבטל בכח התפילה, שכן אמר לו חזקיה לישעיה בן אמוץ (ברכות י.): כלה נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר: (איוב יג, טו) "הן יקטלני לו איחל". הודיענו בכאן שהתפלה למעלה מן הנבואה. ע"כ.

והנה, צריך לדעת שעל מנת שתתקבל תפילתנו ברצון לפניו יתברך, צריך שהתפילה תהיה תפילה שלימה. וכפי שאומרת הגמרא בראש השנה (יח.):

שנים שעלו לגרדום לידון ודינן שוה, זה ירד וזה לא ירד, זה ניצל וזה לא ניצל. מפני מה זה ירד וזה לא ירד, זה ניצל וזה לא ניצל? זה - התפלל ונענה, וזה התפלל ולא נענה. ומפני מה זה נענה וזה לא נענה? זה התפלל תפילה שלימה - נענה, וזה לא התפלל תפילה 'שלימה - לא נענה.

ופירש רש"י, שהתפלל תפילה שלימה - דהיינו שנתכוין בתפילתו. והקשה על זה הגאון רבי אליהו לופיאן. זה ממש הפלא ופלא! הרי מדובר כאן על שנים שנשפטים למוות בגרדום! הם מרגישים היטב כי קיצם קרב, ואם כן, איך יתכן שבעת כזאת רק אחד מהם מתכוין בתפילתו? איך יעלה על הדעת שחבירו יישאר אדיש ויתפלל בלא כוונה, תפילה שאינה שלימה? אלא הוא מיישב ואומר, שהפשט בדברי רש"י הוא, שנתכוין בתפלתו היינו שמאמין בהשי"ת שיכול להושיעו ע"י התפילה שלו כי רק מי שמאמין בכת העצום של התפילה, יכול לזכות לישועת ה' על ידה, אבל חבירו כבר היה מיואש, הוא לא האמין שיש עוד סיכוי להינצל ממוות בשעה כזו ולכן לא האמין בתפילתו, אלא התפלל כמצוות אנשים מלומדה, ולכן לא נענה. וחכמינו ז"ל כבר עוררו על זה ואמרו בגמרא בברכות (י.) "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר (איוב יג, טו) "הן יקטלני - לו אייחל"'. ע"כ. (קול התורה קובץ נה עמ' רמה).

"והאלהים עשה שייראו מלפניו"

אומר הזוהר (רעיא מהימנא פרשת אמור ח"ג דף צח ע"ב צט ע"א) על הפסוק (קהלת ג, יד) "והאלהים עשה שיראו מלפניו" זה מלאך המוות "למיהוי סייפא שננא על כל עלמא" – שיש חרב חדה על כל העולם, "וכל דא בגין דידחלון מקמי קב"ה כלא" יפחדו פחד – כולם – מלפני השם יתברך.

"ודא איהו סנטירא דתבע חובי בני נשא" וזה המלאך המוות, הוא יצר הרע, הוא השוטר, הוא תובע, יש לו חמשה כוחות, ומה הם, אומר הזוהר:

א. "דתבע חובי בני נשא" – תובע עוונות, לאחר שקודם הלך ופיתה את האדם, עכשיו בא תובע אותו על העוונות שלו – עשית ככה, עשית ככה, למה שמעת לקול היצר הרע, באותו יום לא קמת מוקדם, אותו יום עשית ככה, פה שיקרת פה דברת לשון הרע.

ב. "ותבע דינא" – לא מספיק שביקש עונש, אלא תופס את הבן אדם להעניש, בכח! לא עוזב אותו, דואג שהוא יקבל את העונש שלו. תראה איזה שטן זה!

ג. "וקטיל לון" כל מי שהוא אומר להרוג אותו – הורג אותו לא עוזב אותו.

ד. "ואלקי לון" ווי! ווי! כל מיני מלקויות, עונשים וצרות.

ה. "כלא כמאן דנפיק מן דינא" הכל כמו שפסקו בדין אומר – אני המבצע. יש לו רשות לבצע את הדין. לכן יתעורר האדם ולא יישן! כי עכשיו הוא הזמן לתקן ולהנצל ממנו.

חייב להכין עורך דין חזק

ממשיך הזוה"ק (שם) "כגוונא דההוא ממונה בית דין דלתתא דאתייהיב ליה רשו לאדכרא קמי בי דינא - פלוני עבד כך, ופלוני עבר על כך, ולמתבע עלייהו דינא, ותנן רשו אתייהיב לההוא ממונה בית דין לאנעלא על בי דינא פתחא עד דיגזרון דינא על כל מה דאיהו תבע ולית רשו לבית דין לדחייא ליה, בגין (ישעיה סא, ח) "כי אני ה' אוהב משפט", ואיהו בעי דעלמא יתקיים בדינא". [כמו שיש ממונה בבית דין של מטה שיש לו רשות להזכיר לפני בית הדין פלוני עשה כך, ופלוני עבר על כך, ויש לו רשות לתבוע שיעשו איתם דין, וניתנה לו רשות לסגור את הדלת!, עד שיגזרו את הדין כל מה שתבע, ואין רשות לבית הדין לדחות אותו, שהרי כתוב "כי אני ה' אוהב משפט", וה' רוצה שיתקיים העולם בדין]

צריך האדם לחזור בתשובה, יקח לו פינה לחשוב, יעשה חשבון נפש, יעזוב את דרכיו הרעים, יחזור בתשובה שלימה לפני אבינו שבשמים ואז יראה עולם גדול ומלואו. עכשיו זה הזמן, בזה הרגע, "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו" (ישעיהו נה, ז) ויכין את עצמו באמת ובלב שלם ליום הדין הגדול והנורא. חבל שאדם יאבד את הזמן החשוב הזה, ויגיע לא מוכן ליום הדין.

כדאי שיקח אדם דף ויעשה חשבון נפש, מתי קם, מתי התפלל, מתי הגיע לבית המדרש, ואיך למד, כמה פעמים שיקר, כמה פעמים דיבר לשון הרע.

צריכים גם גילו ברעדה

משל למה הדבר דומה למי ששרוי בעת שמחתו, ויוצא במחולות וריקודים כשבנו הקטן בחיקו, והנה אם יהיה שקוע כל כולו רק ב'שמחה' אזי יכול הבן להישמט מידיו ולהימעך בין שאר הרוקדים ח"ו, אמנם אם יתן ראשו בדאגה על שמירת הבן ולא יסיר עיניו ממנו הרי לא ישמח כלל, ואין מקומו בתוך המעגל. אלא הרי הוא שמח ודואג על הקטן כאחד. כיוצ"ב ייאמר לענין ר"ה, כי צריך להיות בשמחה גדולה מעבודת היום ומגודל הכוחות אשר ניתנו בידו לפעול לעצמו אך טוב וחסד, ומאידך צריך לדאוג מאימת הדין, ואם יאחז רק במידת השמחה אזי יחסר לו במידת היראה, לעומת זאת אם ירבה בדאגה תחסר לו השמחה, ולא ינצל את סגולת היום כראוי. אלא צריך לקיים בעצמו "וגילו ברעדה" (תהילים ב, יא) בבת אחת. (עלי שור ח"א עמ' רו).

ברוך מחיה המתים

פסק ה"שולחן ערוך" (או"ח סי' רכה סעי' א) הרואה את חבירו לאחר י"ב חודש מברך מחיה המתים. וכתב ה''משנה ברורה'' (ס"ק ג) דבר נורא: "וטעם ברכה זו, לפי שבכל שנה האדם נידון בראש השנה ויום הכיפורים אם למות אם לחיים, ואם רואהו אחר ראש השנה ויום הכיפורים זה, ואחר כך אין רואה אותו עד אחר ראש השנה ויום כיפור הבא, הרי עבר עליו דין אם למות ואם לאו. ועל כן אומר "ברוך מחיה המתים", שניצול מדין מיתה בראש השנה ויום הכיפורים".

ראש השנה קובע לכל השנה

מסופר על החזון איש זי"ע שישב פעם בעת לימודו, והיה זבוב מסתובב ומטרידו. אחד מתלמידיו שישב שם, ניסה לסלקו, אבל ללא הצלחה, אמר לו החזון איש: מדוע אתה מנסה האם אינך מבין שזה זבוב של ראש השנה! כבר בראש עבר נפסק שיבוא הזבוב לכאן, אז מה לך לסלקו?

בראש השנה כל העולם נברא מחדש

אומר החפץ חיים זי"ע (עי', ח"ח עה"ת וירא עמ' סא) שהסיבה שאנו קורין בראש השנה 'וה' פקד את שרה' (בראשית כא, א) כי לידה זו הייתה למעלה מדרך הטבע, שהרי לא היה שייך בסדר העולם שיהיה לה ילדים (עי' יבמות סד:), ולהורות לנו כי ר"ה הוא זמן של מהפיכות לטובה ולברכה למעלה וכנגד הטבע, ולכן אפילו אם ח"ו עד עתה היו לו צרות למעלה ראש מעתה 'דף חדש' מתחיל, והכל יתהפך לטובה.

הנה דרכו של עולם, שאין זורקים מהבית את השולחן אשר נשרט ונסדק, אבל הבא לקנות שולחן חדש בודק מכל צדדיו אם שלם הוא, ולא יקנהו אפילו עם שריטה אחת קלה. כמו כן, אף שמשך כל ימות השנה מוותר הבורא כביכול לאדם אף אם אין הנהגתו כל כך כדבעי, אך בראש השנה, אינו כן, כי כל העולם נברא מחדש, והשי"ת אשר מלוא כל הארץ כבודו מביט על האדם, ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי. ואם הוא מושלם ללא כל שריטה, אז הוא משית עליו כל טוב, אמנם לא יתייאש אלא יזעק אנא עבדא דקוב"ה, ובזכות זה ירחם ה' עליו ועל עמו להצילו מכל רע להיטיבו באחריתו.

אמרו בספר חסידות שמניין השעות בראש השנה הוא ארבעים ושמונה כמנין 'מח', לרמז שר"ה הוא ה'מח' של כל השנה שהכל תלוי בו. (טיב העבודה עמ' קצ).

ולכן בראש השנה יורד בו קדושה וטהרה וכל טוב לכל ימי השנה.

ראש השנה - הגלופה של כל השנה

בספר "אמרי פנחס" להוה"ק רבי פנחס מקאריץ זי"ע (אות תפא), הובא בזה הלשון: "ראש השנה הוא הגלופה (חותמת וצורה) של כל השנה. וכמו שאדם נוהג בראש השנה - כך יתנהג עמו כל השנה, ואמר, שלכך אין אוכלין דברים חמוצים בראש השנה, בכדי שלא יצטרך לעקם פיו - ונעשה מזה גלופה על כל השנה..."

והסביר ענין ראש השנה, כמו שאדם רוצה לבנות בית - אזי הוא מצייר תחילה על הטבלא צורת הבית עם חדריו וכו' מה שנקרא תוכניות אדריכל, ועל דרך זה הוא הבנין. כך הוא רישומו של ראש השנה על כל השנה.

התחדשות הבריאה בראש השנה

יום ראש השנה הוא היום המרכזי של כל השנה, היום הזה גונז בתוכו את כל השנה כולה. וכפי שאומר החוז"ה מלובלין (אור המאיר דרוש לר"ה רא ע"א) ע"פ דברי הזוה"ק (עי' פרשת פנחס ח"ג דף רלא ע"א) על הפסוק 'אתם נצבים היום כולכם' (דברים כט, ט), שתיבת 'היום' באה לרמוז על היום הידוע בה' הידיעה, שהוא יום ראש השנה! משום שהיום הזה מכיל בקרבו את כל ימות השנה, ויש בו התחדשות של כל מערכת הבריאה, כפי שחכמינו ז"ל (עי' ילקו"ש תהילים תתנה) אומרים שביום הזה לא דנים את האדם אם ימשיך לחיות או לא אלא אם הוא ייברא מחדש או לא. בכל שנה נותנים לאדם חיים למשך שנה אחת וכך גם מזונותיו קצובים לו מראש השנה לראש השנה, ועתה בסוף השנה, נגמרת חזקת החיים הזו, ודנים את האדם האם יזכה לשנה נוספת, האם ייברא לעוד שנה של חיים. ועל כן, בימים אלו אנחנו באים לפני השי"ת ברחמים ובתחנונים ומבקשים ממנו: ריבונו של עולם, תן לנו עוד שנה של חיים! ענה עניים העומדים לפניך, כדלים שואלים מבקשים סליחתך, תכין ליבם תקשיב אזנך!

ובכן, כל הבריאה הנפלאה הזו, מתחדשת מידי שנה בשנה בראש השנה. זה היום שבו יושב הקב"ה על כסא דין, ושוקל את מי להשאיר כאן לעוד שנה ואת מי לא חלילה, וכמו שאומרים בפסוקי זכרונות. "אתה זוכר מעשה עולם. ופוקד כל יצורי קדם. לפניך נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית. כי אין שכחה לפני כסא כבודך. ואין נסתר מנגד עיניך. צופה ומביט עד סוף בל הדורות. ועל המדינות בו יאמר. אי זו לחרב. אי זו לשלום. אי זו לרעב. אי זו לשבע. ובריות בו יפקדו. להזכירם לחיים ולמוות. מי לא נפקד כהיום הזה. בי זכר כל המעשים לפניך בא. מעשה איש ופקודתו. ועלילות מצעדי גבר. מחשבות אדם ותחבולותיו. ויצרי מעללי איש. אשרי איש שלא ישכחך, ובן אדם יתאמץ בך".

ועל כן, אנחנו מבקשים מהשי"ת בימים הקדושים הללו, 'זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים', באים ומתחננים לעוד שנה של חיים. רבונו של עולם, כתבנו בספר חיים טובים, תן לנו פרנסה טובה, גזירות טובות ישועות ונחמות. ואכן, כל אחד צריך להתייחס למציאות הזו, שביום הדין הוא עומד לפני בורא עולם ונותן לו הסבר משכנע מדוע כדאי לתת לו עוד שנה של חיים, עוד שנה של תנאי מחיה טובים כמו שהוא רוצה.

יש לך מצלמות בעינים, ואתה בא לפני השי"ת ומבקש עוד שנה של בריאות, עוד שנה של ראיה תקינה ללא טיפולים ובעיות, אלא שכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו מה אני עושה בעינים הללו? האם אני משתדל בשמירת העינים או שלפחות מתכוין להתחזק בזה בשנה הבאה או שמא פוגם בראיות אסורות חם ושלום ומסתובב במקומות שלא ראוי להימצא בהם, ואם אין בכוונתי להשתנות, לסור מן הדרך הרעה ולשוב בתשובה, אז באיזה פנים נעז לעמוד בהיכל בית הכנסת ביום ראש השנה ולבקש עוד ישנה של ראיה טובה בעינים! בשביל מה? האם כדי להסתכל שוב במראות נגעים ובמרעין בישין? ה' יצילנו.

ישנה תופעה טבעית ידועה, שברזל שנשאר במקומו בלי תזוזה - מקבל חלודה. וכך גם יהודי שמחליט שאינו זז ממקומו, אינו מתקדם בעבודת השם הוא נעשה חלו"ד.

ניצול כל רגע בראש השנה לתורה ותפילה

הגמרא אומרת (שבת יא.): 'כל חולי – "ולא חולי מעיים, כל כאב - ולא כאב לב, כל מיחוש - ולא מיחוש ראש'. ומפרש רש"י שחולי הזה כאב ממושך שהולך ומתיש את כח האדם.

כאב - הוא מן חולי אלא שבא לפרקים קצרים כגון כאב שינים, כאב של מכה.

ומיחוש - הוא כאב קל שבא לפי שעה לזמן קצר. וזו כוונת הגמרא: חולי מעיים הוא החולי הקשה ביותר, וכאב לב - הוא הכאב החמור ביותר. ומיחוש הראש הוא מסוכן ביותר, כי אע"פ שזה רק מיחוש, דהיינו כאב קל, אבל כאשר הוא מופיע בראשו של האדם הרי זה איום ונורא, כי המוח הוא איבר רגיש עד מאוד וכל מכה קטנה ביותר משפיעה על התפקוד של הגוף כולו!

ומסבירים על דרך המוסר: יום ראש השנה הוא ה'מוח' של כל השנה, ולכן צריך להיזהר מכל מיחוש ואפילו הקטן ביותר, שלא ימצא בו! כל ביטול תורה כל בזבוז זמן אפילו של רגע אחד - משפיע על כל השנה.

הרב אברהם ישראל משה סלומון זצ"ל הרבי מחרקוב בעל נתיבות הקודש סיפר שפעם שאל את מרן הגרי"ז זצ"ל מדוע הוא מרבה באמירת תהילים בזמן הפנוי שיש לו בימי ראש השנה, מדוע אינו עוסק בלימוד הגמרא שהוא עדיף מקריאת תהילים? נענה הרב ואמר: אנחנו אומרים בסליחות "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך" דהיינו, שכל אחד שמגיע לראש השנה דומה הוא למי שפשט את הרגל, שצריך לחדש את הכל! את החיים, את הפרנסה את הילדים את ה-כ-ל! ולכן, בזמן כזה אסור לבטל אפילו דקה אחת, צריך לנצל כל רגע כפשוטו. ואכן, בתחילה היה לומד גמרא, אולם, מחמת העיון וההליכה לארון הספרים, היה מתבטל איזה רגעים ולכן רצה להימנע גם מזה, ומשום כך, היה עוסק כל הזמן בתפילה ותהילים, כדי לנצל כל רגע. (שי לתורה ר"ה עמ' נה).

וכן מצינו בספרים הקדושים שעודדו על ענין ניצול הזמן בראש השנה, ואמרתי להעתיק מדברות קדשם לעורר בזה לבב אנוש כערכי:

בספר מאור ושמש (סוף פרשת נצבים רמזי ראש השנה עמ' תתעח) כתב בענין ניצול הזמן בראש השנה וז"ל:

ואשרי מי שהוא זוכה לקדש ולטהר עצמו ומחשבותיו ולהכין עצמו לקראת אלהים בכל הארבעים ושמונה שעות שבראש השנה, שבזה ימשוך קדושה ודביקות ה' על כל השנה שיוכל להיות דבוק בנועם ה' כל היום. וכל חלק מחלקי השעות שבראש השנה יתנו עזר וסעד לכל יום מימי השנה להמליך הבורא ברוך הוא.

הא לך דברי ספר אור המאיר (דרוש לראש השנה רא ע"א) בגודל השפעת כל רגע בראש השנה - על כל השנה כולה: בראש השנה, אינו רשאי ליתן דומה לנפשו אפילו כמעט רגע, כי רגע קטן מיום השנה מחזיק בתוכה הרבה משנה הבאה, ואם יכאב בראש - יתפשט הכאב לכמה ימים ושבועות הכלולים בזאת הרגע והשעה, ככאב הראש שנתפשט בפרטי האיברים, ונמצא ברגע קטן מראש השנה שיושב ודומם, יאבד טובה הרבה.

וכן כתב גם בס' ארחות אהרון מפינסק קארלין (ימים נוראים עמוד קנח):

בראש השנה כלולים כל ימי השנה, ונמצא שכל שעה מראש השנה היא כנגד כמה ימים וכמה שבועות ממשך השנה הבאה לטובה, וכל רגע מימי ראש השנה תלויים בו כמה וכמה שעות מהשנה. לזאת כתבו בספרים, כי החכם עיניו בראשו וישים אל לבו כי כל הנהגת איש הישראלי משך כל השנה, וכל ההשפעות הנשפעים מלעילא משך כל השנה בגוף ובנפש, תלויים הם ועומדים באופן הנהגתו בשני ימי ראש השנה, וישים אל לבו לקדש ולייקר כל רגע להיותו קודש להשם יתברך.

עד הרגע האחרון, הכל עדיין אפשר לשנות

צריכים לזכור היטב, שגם עתה ברגעים אלו - סמוך ליום הדין, וכן ביום הדין עצמו יש לנו כח עצום להשפיע על השנה החדשה הבאה עלינו לטובה! וראיתי בזה משל של הגה"צ רבי שמשון פינקוס שממחיש באופן נפלא את ההזדמנות העצומה הזו (הובא בגי' ממשנתה של תורה תשע"ד עמ' 211):

באחת הקהילות - לא היה בית הכנסת. בני הקהילה השתוקקו מאוד לזכות לבנות בית כנסת מפואר אבל הדבר היה כרוך בהוצאות מרובות, ובלית ברירה נאלצו להביא בינתיים קראוון זמני שישמש כבית כנסת. הם הביאו פועלים שיכינו תשתית בקרקע - שעליו יונח הקראוון וכך, לאחר כמה ימים הגיעה משאית ענקית שהביאה איתה את הקרוואן וכמו כן הגיע מנוף ענק להרים את הקראוון. שלשה פועלים בריונים יצאו מהמשאית והחלו לכוין את הקראוון שהיה מורם באויר ע"י המנוף באופן שיהיה מונח בדיוק על התשתיות שבנו לו בקרקע. וכך בשעה טובה - הציבו את הקראוון במקומו. המנוף התקפל ונסע וכך גם המשאית שהביאה אותו. והנה, תיכף ומיד הגיעו אנשי מקצוע, חשמלאי וכן אינסטלטור כדי לחבר את הקראוון לחשמל ולמים. אך אבוי! שוד ושבר! נשמעו זעקות מפי בני הקהילה שהיו שם. מה קרה? בטעות הניחו את הקראוון הפוך באופן שארון הקודש נמצא בדיוק בצד השני! והנה, היה שם ילד אחד ששאל בתמימות: אני לא מבין מה הבעיה? הרי מקודם יכלו שלשה פועלים לכוון קראוון שלם ימינה ושמאלה עד שהניחו אותו במקום, ואנחנו כאן שלשים אנשים ובטח שנוכל לכוין אותו... ובני הקהילה השיבו לו בחיוך: כל זמן שהקראוון היה תלוי באויר ע"י המנוף - היה אפשר לכוין אותו בקלות ולסובב אותו ימינה ושמאלה, אבל עכשיו - הוא כבר מונח על הקרקע ושוקל כמה טונות ואין שום סיכוי להזיז אותו...

והנמשל הוא נוקב ויורד חדרי בטן!

בימים אלו השנה הבאה עלינו לטובה תלויה ועומדת באויר! נשארו לנו עדיין כמה רגעים שאפשר לכוין אותה ימינה ושמאלה, להשפיע בה יותר חסד ורחמים ולבטל ממנה הדינים, הכל תלוי בתורה, במצוות ובתפילות שלנו, עוד רגע קט והשנה תרד לקרקע ואז יהיה מאוחר מידי, ולכן אסור להחמיץ את ההזדמנות הזו!

ונוסיף בזה איזה גרגיר קטן בס"ד:

נתאר לעצמנו, שבסיפור הנ"ל, אחד מבני הקהילה היה מבחין במתרחש ותיכף ומיד - מעורר את תשומת לב בני הקהילה שהקראוון מונח הפוך, ואז היו נותנים הוראה למנוף שיגביה שוב את הקראוון ובקלות רבה היו הופכים אותו ומניחים אותו על הצד הנכון. כמה טובה היו מחזיקים לאותו אדם שעורר אותם לכך! ובנמשל - זוהי תקיעת השופר, שבאה לעורר אותנו לשפר את מעשינו ולשוב בתשובה לפניו יתברך.

כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון

על מה שאמרו כל באי עולם עוברין לפני כבני מרון שואלת הגמרא (ר"ה יח.) "מאי כבני מרון" - הכא תרגימו כבני אמרנא (כבשים) ריש לקיש אמר כמעלות בית מרון, רב יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד. וצריך להבין מה הטעם לפירושים השונים.

במהרש"א כתב כי בר"ה נפתחים שלשה ספרים כנגד ג' סוגי בני אדם, רשעים, בינונים וצדיקים.

הרשעים - כנגד הכבשים שהם כצאן לטבח יובל.

הבינונים - כנגד מעלות בית מרון שסכנה גדולה יש בעליה זו, שאם האדם יטה מעט ימינה או שמאלה יפול לעמק.

והצדיקים - כחיילות של בית דוד, שצריכים כח של צדקות למלחמה.

ובדרשות מהר"ח מוולוזי'ן זצוק"ל (עמ' יג) פירש שיש ג' חלוקות ליום הדין:

בחינה א. דין פרטי על כל מעללי איש - אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לו, שנאמר (עמוס ד, יג): "מגיד לאדם מה שיחו". וקשה, שהיה לו לכתוב מגיד לאדם שיחו, ומדוע הוסיף את המילה "מה". והענין הוא כי האדם אינו מרגיש על דיבורו שיוציא מפיו וחושב מה מעלה ומוריד דיבור קל של ליצנות או נבלות פה, ולא יודע כי בנפשו היא כי "העולמות תלויים בו", כמ"ש (בראשית ב, ז): "ויהי האדם לנפש חיה", פי' שהוא הנפש חיה של כל העולמות, והתרגום מתרגם לרוח ממללא, ר"ל כי הוא המדבר בכל העולמות. וז"ש "מגיד לאדם "מה שיחו" מהות שיחתו, ר"ל שמגלין לו את סוד הדיבור עד היכן מגיע כחו לבנות או ח"ו לקלקל בעולמות, וכמה עולמות שבר והחריב.

בחינה ב. ידוע שהעונש הוא לפי הפגם, והפגם לפי ערך רוממות נשמתו, וכל שנשמתו גבוהה יותר, מגיע הפגם יותר ויותר גבוה, כי אינו דומה מי שטינף חצר המלך למי שטינף ביתו, וכ"ש כסא המלך, וכ"ש בגדיו של מלך. נמצא, אף ששני בני אדם עושים אותו חטא אין ענשם שוה, כי זה נידון לפי ערך נשמתו, וזה לפי ערכו, זה פגם בחצר המלך, וזה פגם בבית המלך וכו'.

בחינה ג. הנה איש מאנשי המלך אשר יתעצל במלחמה ולא יעשנה בשלימות, לא יפשע אלא רק בעצמו, כי לא ימשך מזה שום נזק וקלקול לשאר אנשי החיילות. אמנם אם יפשע שר החמשים בעצלותו, או שר האלף, הרי בזה נמשך קלקול גם לחמשים וגם לאלף שנפלו במלחמה מחמתו, אבל עכ"ז לא נמשך בזה קלקול לכללות המלחמה שהיא עדיין בתקפה. אבל אם יתעצל במלחמה השר המנהיג את כל המלחמה, הרי מקלקל הוא את כל המלחמה.

וא"כ לפי זה הפירוש "ככבשים", הכוונה היא על הדין הפרטי שדנים את האדם, בבחי' מגיד לאדם מה שיחו.

ולמי שאמר "כמעלות בית מרון" פי' שאינו דומה מי שפגם בתחילת העליה בבחי' חצר המלך או ביתו של המלך, למי שבראשה בבחינת כסא המלך ובגדי המלך, שנפילתו קשה מאד.

ולרב יהודה אמר שמואל שאמר "חיילות של בית דוד", הם בבחי' שרי המלחמה הנ"ל.

סוד הכתיבה שעל ידה מחדש הקב"ה את העולם

אמר רבי יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים - תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. (ר"ה טז:).

וצריך להבין עניין הכתיבה הזאת וכי אצל הקב"ה יש שכחה הרי אנו אומרים בתפילה "כי אין שכחה לפני כסא כבודך, אין דבר נעלם ממך וכו'" וא"כ מדוע צריך לכתוב הרי גם בלא כתיבה הדברים יכולים להתבצע.

כדי להבין נקדים הקדמה שאומר מדרש רבה (בראשית פרשה א) שהקב"ה הסתכל בתורה והיה בורא את העולם, והיא כלי אומנותו של הקב"ה וכמש"כ "בראשית" ברא אלהים, ואין "ראשית" אלא תורה שנאמר (משלי ח, כב): "ה' קנני ראשית דרכו".

ומבואר בזוה"ק (פרשת יתרו ח"ב דף צג ע"ב) שבעשרה מאמרות שבהם ברא הקב"ה את העולם בתוכם יש להם בתור נשמה את "עשרת הדברות" שהם כוללים כל התורה כולה ובהם הסתכל הקב"ה וברא את העולם, ומכיון שהקב"ה ברא את העולם ע"י אותיות התורה, בודאי שגם המשך קיום העולם הוא ע"י אותיות התורה, והם השורש והחיות של העולם, וכמו שכתב "בעל התניא" בשער היחוד והאמונה (פ"א) בשם הבעש"ט על הפסוק (תהילים קיט, פט): "לעולם ה' דברך נצב בשמים" שפירש שמה שאמר הקב"ה "יהי רקיע בתוך המים וכו'" (בראשית א, ו) כלומר האותיות הללו הן עומדות לעולם בתוך הרקיע להחיותם לעולם, כמש"כ (ישעיהו מ, ח): "ודבר אלוקינו יקום לעולם", ודבריו חיים וקיימים לעד.

ואם היו האותיות מסתלקות היה העולם חוזר לאין ממש והיו כלא היו. לפי זה יוצא שכל קיום העולם כולו שנברא בעשרה מאמרות עומד וקיים על אותן תיבות ואותיות למשל "יהי אור" (שם, ג) "תדשא הארץ" (שם, יא) "יקוו המים" (שם, ט) הם המחיים והמעמידים את הבריאה כל רגע ורגע. וכל זמן שהקב"ה רוצה בכך מחייה את העולמות על ידם.

והנה כל הכח הזה לאותם תיבות ואותיות הוא רק ע"י שעם ישראל עוסקים בתורה. כמו שכתוב (שם, לא): "יום הששי", ואומרים חז"ל (שבת פח.) מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה שמים וארץ, ואמר אם מקבלים עליהם ישראל את התורה אתם קיימים ואם לאו הריני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו, ולכן אי אפשר שכל אלו יעמדו אלא אך ורק בזכות ישראל שעוסקים בתורה.

והנה בזוה"ק (זו"ח שיה"ש ח"ב דף כד ע"ב) אמר שיש ששים רבוא אותיות לתורה. וכל אות היא כנגד נשמה אחת מישראל. שגם עם ישראל יש לו ששים רבוא נשמות, וכמו שדרשו רבותינו (עי' חומת אנך פרשת וזאת הברכה אות א), ישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה. וכל אחד יש לו אות אחת שממנה הוא יונק את כוחו ומקבל את השפע והחיות שלו.

ואם האדם חוטא ח"ו פוגם באותה אות שכנגדו ועל כן צריך לתקן הדבר ע"י חרטה שהיא אותיות "חרט". שחוזר וחורט את אותה האות בתורה וזה ענין התשובה, להחזיר את אותה האות למקומה. כי אם לא כן הס"ת לא כשר וחסרה אות אחת מן התורה. (מאור עינים טברסקי פרשת וילך).

איתא בירושלמי (שקלים פ"ו ה"א) שבשעת מתן תורה נפתחו השמים וראו ישראל את התורה כתובה באש שחורה ע"ג אש לבנה, שכל אחד הכיר שורש נשמתו ושורש נשמת חבירו באיזו אות הוא מכוון ומרומז, וכל ישראל היו למטה מכוונים ממש כנגד האותיות שנצטרפו למעלה, ומי שמכיר שהוא מאות ב' וחבירו מאות ר' וכו' התחברו ביחד.

וז"ש (שמות כ, טו): "וכל העם רואים את הקולות" שראו את אותיות התורה ואז "וירא העם וינועו ויעמדו"

וידוע שכל ר"ה הקב"ה מחדש את הבריאה ע"י שמצרף את כל הששים רבוא נשמות המכוונים כנגד ששים רבוא אותיות, וכדי שהאדם יזכה להיות בין הששים רבוא הללו צריך ללמוד תורה ולקיים כל המצוות.

אבל אם ח"ו לא זכה, אז הוא פוגם באותה אות שכנגדו ואי אפשר לחדש את הבריאה, וז"ש שכל ישראל עוברין לפניו כבני מרון, כדי לבדוק כל אות ואות וכל אחד ואחד בנפרד האם הוא דבוק באותה אות שכנגדו ואם ראויה האות כדי לחדש את הבריאה. (ערוגת הבשם פרשת יתרו קצט ע"ב ד"ה וירא).

ועתה נבין את ענין הכתיבה, צדיקים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים טובים, כי האות שלהם שיונקים ממנה - שלימה וטובה, והקב"ה מצרף את האותיות האלו של הצדיקים כדי לחדש על ידן את הבריאה, ולכן מידה כנגד מידה גם הם נכתבים לאלתר לחיים.

והרשעים להיפך שאצלם האותיות פגומות, ולכן הם נכתבים לאלתר למיתה.

והבינוניים תלויים ועומדים, אם יעשו תשובה יתקנו את הענין ויזכו לחזור ולהאיר בס"ת.

מספר הפסוקים שבפרשיות נצבים וילך האזינו

ידוע כי פרשיות נצבים וילך האזינו נקראים משבת קודם ראש השנה עד יוה"כ וסוכות.

ואמרו חז"ל (ר"ה טז:), צדיקים נחתמים לאלתר לחיים, בינוניים תלויים ועומדים עד יוה"כ, רשעים נחתמים לאלתר למיתה.

והנה מצאנו דבר פלא, פרשת "וילך" יש בה 30 פסוקים, ובפרשת נצבים 40 פסוקים, ובפרשת האזינו 52 פסוקים.

פרשת וילך 30 פסוקים כנגד 30 יום של חודש אלול שבו הצדיקים ממהרים לשוב בתשובה.

פרשת נצבים 40 פסוקים כנגד הבינוניים שעדיין תלויים ועומדים עד יוה"כ שהוא יום הארבעים מחודש אלול.

ופרשת האזינו 52 פסוקים כנגד הרשעים שנזכרים לשוב רק בהושענא רבא יום ה-52 שהוא יום מסירת הפתקים.

ואם זוכה האדם לשוב בתשובה זוכה ל"וזאת הברכה". (אוצר גליוני דברי תורה עמ' פב).

סוד ב' ימי ר"ה כיומא אריכתא

כמו שכתב בספר "ליקוטי אב" (עי' קובץ תורני גור ו עמ' רסב) שהרה"ק בעל ה"אמרי אמת" מגור זי"ע היה אומר: ראש השנה הוא החג היחידי בשנה שגם בני ארץ ישראל נוהגים אותו שני ימים. והטעם לזה הוא, מפני שרצו חכמים שלפחות יום טוב אחד בשנה יהיו כל היהודים שבכל העולם כולו שוים, ובנו הרה"ק בעל ה"בית ישראל" זי"ע היה מוסיף ואומר: איתא בספר "יערות דבש" להגה"ק רבי יהונתן אייבשיץ זי"ע (ח"ב דרוש א ד"ה ולכן עשרת) שהטעם שנקרא שני ימי ראש השנה כלשון חז"ל (ביצה ד:) "יומא אריכתא" (יום אחד ארוך), הוא משום שמובא בחז"ל שעשרת ימי תשובה הם כנגד עשרת הדברות, נמצא ששני ימי ראש השנה שהם הראשונים מימי עשרת ימי תשובה הם כנגד שני הדברות הראשונות "אנכי" ו"לא יהיה לך", והרי כבר אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני ירמיהו רמז רסו) כי אנכי ולא יהיה לך בדיבור אחד נאמרו, ומעתה מובן מדוע שני ימי ראש השנה חד הם, ולפיכך נחשבו כ"יומא אריכתא". עד כאן דבריו.

ולפי זה יתכן לומר, כי מטעם זה נוהג ראש השנה בכל תפוצות ישראל שני ימים, ולא רק בחוץ לארץ מטעם "ספיקא דיומא", כי רצו חכמינו ז"ל ללמדנו שבעניין "אנכי" ו"לא יהיה לך" אין ספיקות ואין שינויים... וכל בני העולם שווים בעניינים אלו של האמונה בו יתברך.